הי לכל ה"צעירים" במשפחת הקרוהן והקוליטיס.

בתור "קשיש", קרוב ל 20 שנה עם קוליטיס, היום אני מבין יותר ויותר שהקוליטיס הוא מתנה שניתנה לנו, קבוצה של נשמות מיוחדות, כדי ללמוד בעולם הזה איזון מהו?

ימי ילדותי: חולון של אמצע שנות השישים, המכולת השכונתית של גברת היפשט, חנות הבגדים של מזל בה קנו לי הורי מיכנס מתוצרת "כלנית" שקופל כמה פעמים שהספיק גם לשנים הבאות. אפילו כשבגרתי והורי יכלו לאפשר לי זכיתי לכובע טמבל כחול ומכנסי חקי איכותיות בחנות אתא, הקיוסק בו קניתי ב 10 אגורות ארטיק וגזוז בחופש הגדול. ועוד ועוד זכרונות.

לעומת זאת: המציאות בה חיים היום ילדי. לבטח תשאלו אותי מה זה קשור אלי ולקוליטיס שלי. אני אשיב שאנו חיים בעולם אינטגראלי המזמן שפע אין סופי בכל תחום בחיי היום יום מצד אחד, כמו גם חוסר קשר ובדידות מנגד המולידים מחלות רבות ומגוונות. אם בעבר קוליטיס וכרון הופיעו בגילאי עשרה ומעלה, ניתן היום לצערי להבחין בילדים קטנטנים האמורים להתמודד מגיל מאד צעיר עם התסמינים של קרוהן או קוליטיס.

תדמו לכם את גוף האדם – ה"מכונה" המורכבת והמדויקת ביותר עלי אדמות. כל כך הרבה חוקרים אותה אך לא ניתן תמיד יהיה עוד חלק ועוד אחד שיתגלה לנו בהמשך. אך גוף כזה חייב לעבוד בהרמוניה, בשת"פ בין כל המערכות שבגוף. כאשר הוא לא מאוזן, החלק הקטן ביותר שבו, לצורך הדוגמא תא בגוף, המתנהל אוטונומית – מפתח עם הזמן סרטן.

נחזור לחוסר איזון ולשפע –

אורח החיים המודרני: ריצה מטורפת אחרי יצירת כסף, אח"כ מה אני עושה עם עודף הכסף, להיכן אני מנתב אותו מטיסות לירח ועד לקניית סוכריה. בין הקצוות נכניס את הביגוד, מערכות טכנולוגיות מפותחות טלפונים טלוויזיות תכשירי ניקוי וחיטוי ומה לא . תעשו ניסוי: תעמדו באמצע סופר גדול ותראו מהן מגוון האפשרויות היום לרכישה. איזה היצע, איך אפשר שלא להתבלבל?

כנ"ל לגבי תחום המזון: אם פעם היה מספיק לאדם לצאת ולצוד צבי ושכל השבט יהנה וישבע מאכילתו. הרי היום גם סופר שלם לא יספיק. הרצונות שלנו גדלו לאור היכולת הבלתי מוגבלת. אנו מבולבלים ורוצים ורוצים ומגיעם לארוחות ואוכלים ואכלים הבטן מתפוצצת אך השפע הנמצא על השולחן מבלבל את הצורך הקיומי הבסיסי.

כאשר אני בד' אמותי, אוכל בביתי, לעומת אכילה באירוע משפחתי, הבדלי הכמויות הם אדירים. מנה ראשונה שניה שלישית ועיקרית, ואיך לא קינוח? מכת האנושות בשנים האחרונות היא סוכר ופחמימות, תוסיפו לזה את הפרסומות המלהיבות אותנו ו…

קחו לרגע רך קטן שרק נולד, לעומת אדם שעבר מסע חיים. איזה בלבול. הטוב ביותר היה לו יכולתי לקחת את עצמי לאיזה אי בודד ולברוח מהכול, ליהנות מפרות עץ הקוקוס וזהו. אך כמובן שזה רובינזון-קרוזו כזה ולא מציאותי.

אנחנו, אותם נציגי הקרוהן והקוליטיס, נבחרנו ללמוד למצוא את האיזון היחסי כל אחד בדרכו בין כל השפע והחוסר איזון. עלינו ללמוד להתאזן מנטאלית, לא לחיות במתח רב וכעסים. עלינו ללמוד כל אחד באופן אינדיבידואלי איזה סוג מזון מתאים לו ביותר. ללמוד לאכול במדידות ובבקרה כדי שנוכל לתפקד ברמה היומית.

בעבר, כשהתגלתה אצלי ה"מתנה קוליטיס", הבנתי אך לא יכולתי לקבל שאני צריך ליצור שינוי. אורח החיים והרצונות לאור אין סוף האפשרויות, הובילו אותי לנטילת ה"תרופות" "ראפאסל" ו"ראפאסל אנמה". הגוף למד מהר מאד לעקוף את התרופות ולהחריף את התסמינים של הקוליטיס ואילץ אותי אט אט ליצור את השינוי הנידרש למציאת האיזון. אם זה תזונה מאוזנת המתאימה לי ובטח ובטח איזון באורח החיים המטורף בו חייתי כמולקולה, הנעה כל הזמן ללא הרף במטרה לחפש ולמצוא את האיזון.

הייתי צריך שעות ביום להתאמן כדי לפרק את המתחים והתסכולים שהצטברו בין הרמות. גם היום אחרי קרוב ל 20 שנים אם אני מגזים ומפריז מיד הבטן מאותת לי ומרמזת לי שהגזמתי ואני נאלץ לשמור וללמוד להתאזן.

את חוסר האיזון המשווע אני רואה כיום בין קצוות גם בעולם: השפע האין סופי במזון, ביגוד, ומנגד אפשר למצוא אוכלוסיות בעולם הסובלות מעוני המוקצן לצד האחר.